"שנה טובה"
פנטזיה: בבוקר של ראש השנה, זרם המים הקרים של הבניאס שוטף ממני את השנה שעברה. שנה מורכבת, מעצימה, ואחת העצובות בחיי. אני פורשת את ידי וצוללת כשהקור שורף ומטהר את גופי ונפשי. זרם חזק לוקח ממני את העבר ומפנה מקום למה שתביא איתה השנה החדשה. אנחנו עומדים במעגל, חמישה, מחזיקים ידיים כשחרוזי מים שקופים מקשטים את גופינו וצליל צחוקם של ילדינו הוא פס הקול של החוויה הקסומה. מציאות: בעשר ועשרים בלילה, יום לפני ראש השנה אני מושכת את הידית של דלת ביתי, בו השארתי, רק לפני שעתיים, שלושה ילדים אהובים. הדלת נפתחת ואבקה לבנה מכסה לי את הדמיון, המציאות עולה עליו וקופצת על גופתו באכזריות, מפזרת ענני קורנפלור ושברי חלום לכל עבר. נחשים לבנים, ענקיים, מכסים את הרצפה, מטפסים על הקירות, עולים לחלונות בטביעות של ידיים קטנות. נחשים של קורנפלור רטוב שוכבים בהפגנתיות על ריפודי הספות. ערמות של עמילן תירס מפוזרות על השולחן כמו קוקאין על סט צילום של "פני צלקת". בתפקיד אל פאצ'ינו, שני ילדים מכוסים אבקה לבנה. במטבח, בתי הבכורה מחזיקה מצקת. ביד בטוחה היא שופכת בצק נוזלי למחבת רותח. ידה עולה גבוה, מפספסת באיטיות את המחבת. טיפות ארוכות נוזלות על דפנות התנור, יורדות בפסים ארוכים ודביקים על ארונות המטבח, כשהן מגיעות ליעדם הסופי, נוצרות שלוליות על גרניט – פורצלן. "אמא, ניסינו לנקות, אבל הקורנפלור הזה מתייבש וחוזר כל הזמן, אבל יצא לנו אחלה ג'לי רוצה למשש?" אלוהים, איך שאני מיששתי!!! מיששתי וצרחתי ברכות לראש השנה בלי לסנן, מיששתי ובירכתי עד שלוש אחרי הצהריים, של ערב החג. מיששתי את הצינור של שואב האבק, את הסמרטוטים והמגבונים, הקורנפלור התייבש וחזר שוב ושוב, מסרב לעזוב. שפכתי דליים על עיגולים לבנים של חוסר צדק ואבסורד החיים, שחזרו בעקשנות לכער את ביתי. הטיפות היחידות שקישטו את גופי היו טיפות זיעה שניגבתי בעייפות. בסוף, חמושה בזרם חזק של צינור השקיה ניצחתי את הקורנפלור ואת שנה שעברה. החג היה נהדר, בילינו, מוקפים חברים אהובים. שנה טובה אנשים יקרים. אני מאחלת לכולכם שהצרה הכי גדולה שלכם השנה תהיה קורנפלור.