קרון בלב י-ם
"אין מקום" אומרים הילדים באכזבה וצועדים אחורה מחומת האנשים שחוסמת את הכניסה לקרון הרכבת הקלה
"תמיד יש מקום, קדימה" אני אומרת בנחישות "זה כמו לרכוב על אופניים" אני מזכירה לעצמי והגוף נדרך, עדיין זוכר את התנועות, המרפקים עולים לצדדים, הלב מתמלא התרגשות נוסטלגית, מפמפם זיכרונות של חשמליות מוסקבאיות דחוסות. נסיעות רחוקות שבהם האף שלי צריך היה לבחור בין בית שחי מסריח של נוסע אחד, לבין נשימה של אדי אלכוהול של נוסע אחר, "נדחסתי שנים לקרנות במוסקבה, רכבת קלה של ירושלים לא תעצור אותי". אני מחריזה ומעמידה מולי את המתבגרת, מציבה בינינו את הקטן, מצמידה לגופי את הילדה המרכזית, דוחפת קדימה, דוחסת פנימה את עיסת האדם, נלחמת על מקום להניח את כפות רגליי, דלתות מתחילות להסגר מאחורינו, אני מסתובבת לבדוק שהצבר נכנס
"מצטער" צועק בעלי לחריץ של דלתות נסגרות "יש לי פטור גנטי מקרונות דחוסים, תרדו בתחנה הבאה" הוא מנפנף בידו, אני מספיקה לראות את חיוכו הזחוח מתרחק, הרכבת מתחילה לנסוע ואז מכה על דלתות הקרון מקפיצה את כולנו,ידיים פותחות בכוח את הדלתות, המנגנון נחנה וחזה גברי נדחס העקבות הידיים, וראש כסוף מגיח לתוך הקרון
"אין מקום" צורחים הנוסעים לפולש
"תמיד יש מקום" עונה פרצוף מבוגר ואדום ממאמץ
"אין מקום" מחזירה מקהלת הנוסעים
"תמיד יש מקום" מתעקש הגבר, ובאורך פלא חלל הקרון הדחוס בולע את כולו
"אמרנו לך אין מקום" מקטר החייל כשדלתות נסגרות והרכבת מתחילה את תנועותיה הקצובות
"תסתום את הפה שלך!" פוקד הנדחף, אני מגלגלת עיניים, מרגישה לגמרי בבירת רוסיה "אתם יודעם איך נוסעים ביפן?" שואל בצעקה הפולש הנסער.
"היית ביפן?" נשמע קול מקצה המרוחק של הקרון.
"הייתי" עונה הגבר בגאווה.
"אז למה חזרת?" שואל קול גבוהה יותר מקצה האחר.
"תפסיקו לריב" צועק קול נשי ממרכז הקרון "אתם בירושלים" ואז בלי שום אזהרה הגברת פוצחת בשירה קולנית של "ירושלים של זהב" היא שרה לבד רק שתי מילים מפתיחת השיר, אחרי זה כל הקרון כבר שר יחד איתה, כן קרון שלם, אני עוברת על פרצופי הנוסעים, פיהם נמתחים ברינה מסורה. דוסים, חיילים, עולים חדשים כולם בקרון אחד, אני מצטרפת לשירה, מאושרת מזיכרון הילדות שיישאו ילדי ברכבות חייהם, זיכרון ילדות על מדינה משוגעת, אלימה, ומושחתת שהיה בא רגע אחד של קרון אחד שנסע לאורך תחנה אחת ושר בקולי קולות "ירושלים של זהב".