"קפיצה בזמן"
אני רצה בענן אבק סמיך. שיער נידבק למצח מיוזע, רגלי נמתחות לשפגאט מושלם מעל המכשול הבא; פעם רצתי לבד, כשהמכשולים עוד היו נמוכים, אחר כך רצתי עם אחד סתם, בדרך אפילו החלפנו נדרים תוך כדי התנשפות, הוא לא שרד את סגנון הריצה המיוחד שלי ועבר לרוץ עם אחרת. היום אני דוהרת בתעלת המרוץ עם אחד חזק לידי, כל שריר בגופו נמתח ממאמץ אין סופי. כשעוד רצנו שלושה זה היה קל, העברנו אותה מיד ליד, כשהתעייפה; תוך כדי דהירה, נוספה עוד אחת, אז אני החזקתי אותה והוא את הגדולה, רצנו ארבעה. עכשיו אנחנו חמישה. הגדולה לוקחת מכשולים לבד, יש כאלה שהיא מפילה ברעש, מתגלגלת ומתרסקת, אנחנו מרימים אותה מהר, שלא תידרס מרגלי רצים אחרים; אין אוויר, זה שרץ איתי מקפיץ את הקטן על כתפיו מעל המכשול הבא, אני מעיפה את האמצעית, והגדולה מסתדרת.
האבק לא נותן לראות את המשך הדרך; אני מקפצת מעל גופה של אחד שעקף אותנו לפני כן; חוט של משקפת חותך לי את הבשר על העורף הלח, אני מרימה את המכשיר הכבד לעיני, לא מצליחה לראות מעבר לגב עם כתמי זיעה, שדוהר לפני באבק העפר החום.
צל של ענן בודד, מסתיר אותנו לרגע מהשמש הקופחת. השלושה שלנו פותחים את הפה ותופסים טיפות בודדות, חרוזי מים עלובים, שמורידים קצת את האבק ; אני מחזקת את האחיזה בידה של האמצעית, בודקת שהגדולה עומדת בקצב והקטן יציב על כתפיו של זה שאיתי, מרימה לרגע את המשקפת, זה הרגע! חייבת לפעול מהר! עוד כמה מטרים ניצב המכשול הבא, אכזרי, גבוה ורטוב; אבל אחריו אני מצליחה לרגע לראות את סוף המסלול.
"בשלוש" אני זורקת לזה שאיתי;
"שלוש!!!" הוא צורח ומושך אותנו שלמים מתוך העדר הדוהר, בשנייה האחרונה אני שולפת את הגדולה, חמישתנו עומדים בלי לזוז בפעם הראשונה.
אני רואה שהירוק מסביב הוא לא הגדר שתוחמת את תעלת המרוץ, מים צלולים נשפכים בין הסלעים לנחל קטן המתפתל לרגלי; אני ממלאת את ידיי במי אדמה קרים, משקה את ילדיי לרוויה, אנחנו מפנים את הגב למרוץ המקולל. אין דרך סלולה לפנינו, אין מסלול, העולם פרוס כמו כף יד מזמינה.
"מה זה היה אמא? מה ראית שם?" היא שואלת בתמימות
"לא חשוב, סתם שלט של בית אבות."
אני רצה בענן אבק סמיך. שיער נידבק למצח מיוזע, רגלי נמתחות לשפגאט מושלם מעל המכשול הבא; פעם רצתי לבד, כשהמכשולים עוד היו נמוכים, אחר כך רצתי עם אחד סתם, בדרך אפילו החלפנו נדרים תוך כדי התנשפות, הוא לא שרד את סגנון הריצה המיוחד שלי ועבר לרוץ עם אחרת. היום אני דוהרת בתעלת המרוץ עם אחד חזק לידי, כל שריר בגופו נמתח ממאמץ אין סופי. כשעוד רצנו שלושה זה היה קל, העברנו אותה מיד ליד, כשהתעייפה; תוך כדי דהירה, נוספה עוד אחת, אז אני החזקתי אותה והוא את הגדולה, רצנו ארבעה. עכשיו אנחנו חמישה. הגדולה לוקחת מכשולים לבד, יש כאלה שהיא מפילה ברעש, מתגלגלת ומתרסקת, אנחנו מרימים אותה מהר, שלא תידרס מרגלי רצים אחרים; אין אוויר, זה שרץ איתי מקפיץ את הקטן על כתפיו מעל המכשול הבא, אני מעיפה את האמצעית, והגדולה מסתדרת.
האבק לא נותן לראות את המשך הדרך; אני מקפצת מעל גופה של אחד שעקף אותנו לפני כן; חוט של משקפת חותך לי את הבשר על העורף הלח, אני מרימה את המכשיר הכבד לעיני, לא מצליחה לראות מעבר לגב עם כתמי זיעה, שדוהר לפני באבק העפר החום.
צל של ענן בודד, מסתיר אותנו לרגע מהשמש הקופחת. השלושה שלנו פותחים את הפה ותופסים טיפות בודדות, חרוזי מים עלובים, שמורידים קצת את האבק ; אני מחזקת את האחיזה בידה של האמצעית, בודקת שהגדולה עומדת בקצב והקטן יציב על כתפיו של זה שאיתי, מרימה לרגע את המשקפת, זה הרגע! חייבת לפעול מהר! עוד כמה מטרים ניצב המכשול הבא, אכזרי, גבוה ורטוב; אבל אחריו אני מצליחה לרגע לראות את סוף המסלול.
"בשלוש" אני זורקת לזה שאיתי;
"שלוש!!!" הוא צורח ומושך אותנו שלמים מתוך העדר הדוהר, בשנייה האחרונה אני שולפת את הגדולה, חמישתנו עומדים בלי לזוז בפעם הראשונה.
אני רואה שהירוק מסביב הוא לא הגדר שתוחמת את תעלת המרוץ, מים צלולים נשפכים בין הסלעים לנחל קטן המתפתל לרגלי; אני ממלאת את ידיי במי אדמה קרים, משקה את ילדיי לרוויה, אנחנו מפנים את הגב למרוץ המקולל. אין דרך סלולה לפנינו, אין מסלול, העולם פרוס כמו כף יד מזמינה.
"מה זה היה אמא? מה ראית שם?" היא שואלת בתמימות
"לא חשוב, סתם שלט של בית אבות."