פרח חי
ספארי לילה עם מדריך פרטי, טיול לתוך מסתורי הג'ונגל של שמורת הטבע
קאו-סוק. זול ואקזוטי, אז ברור שקנינו "שבוע של גשם כזה היה מסדר את כל הארץ לשנה" אני אומרת ועוקבת בקנאה אחרי טיפות מים כבדות, מנצנצות לאורם של פנסי-הראש. חמישה זוגות של נעליי טיולים, לועסים ברעש את האדמה הבוצית. המדריך התאילנדי מוביל את השיירה הלילית, אלומת-האור החזקה של הפנס שלו משוטטת בין העצים השחורים, הוא מרים את ידו ומצביע למעלה בהתלהבות. נחש, נחש" הוא אומר באנגלית, אני מרימה את עיניי לשרוך קטן, שמתפתל על ענף מעלינו" "נו באמת! זה נחש?" אני לוחשת לצבר ומגלגלת עיניים בחושך "רק לפני שבוע, נחשון, מהקיבוץ שיפד על מגרפה שלו נחש גדול פי עשרה" "שקט!" מסנן הצבר "זה לא תחרות, תהני, תראי איפה את נמצאת"
אני מסתכלת סביבי ולא רואה דבר חוץ מחומת עצים רטובה.
שוב עצירה ויד המדריך מורמת "אמא תראי לטאה" מתרגש הקטן. אני מכוונת את הפנס לשממית ישנה, בכלל לא אכפת לה שאנחנו מכוונים עליה פנסי-במה מסנוורים. המדריך מסביר שזאת לטאה מעופפת החרדון הכי זניח בקיבוץ גדול ממנה " אני לוחשת לצבר" את בלתי אפשרית, את בג'ונגל! תהני" אומר הגבר ומרחיק ממני את הילדים." הצעידה נמשכת, עוצרים, הפעם זה עכביש "כל בוקר אני מטאטאה, בבית שבקיבוץ, עכבישים גדולים פי מאה" אני אומרת בגאווה. הצבר מצקצק. תחנה הבאה, תחת של קוף, כן רק תחת, לצערי כל שאר הקוף מוסתר בסבך. המדריך, מוכה קידמה דיגיטלית, מוציא מיד את הטלפון מהכיס ומראה לנו צילום של קוף שלם. אני מכוונת את הפנס ומנסה להשוות בין התחת שמעלי לתחת שבתמונה. "את זה יכולתי לראות גם בקיבוץ, כן, לגלוש באינטרנט, יבשה ובחינם" אני ממלמלת וקולטת שהשיירה כבר התרחקה. קולות תדהמה גורמים לי לזנק קדימה. אני נדחפת בין הילדים וקופאת במקום. פרפר ענק, בגודל של שתי כפות ידי משוויץ בכנפיו המרהיבות. אני מניחה את ידי על פי, סופגת את היופי. כנפיים בצבע וורוד פוקסיה מעוטרות בשוליים שחורים, עליהם מנצנצים עיגולים בכחול כהה זה מושלם" אני אומרת ומוחאת כף בהתלהבות" "אמא את תעירי אותו" מזהירה אותי הילדה המרכזית. אני מסכימה ומיד מוחאת עוד כף ליד הפרפר הישן, אבל לצערי הוא לא מתעורר
"תכבו רגע את הפנסים" אומר הצבר אחרי שראינו שני נחשים ירוקים "בואו נעמוד ונקשיב לקולות הג'ונגל" אנחנו עושים כדבריו. עומדים חמשתינו צמוד, המדריך בצד, בחושך תאילנדי משלו. אני שומעת את פס הקול של סרטי אינדיאנה ג'ונס, חושבת על יללות התנים ליד הבית בקיבוץ "סיימנו?" אני שואלת בתקווה הפנסים נדלקים ושוב נעלי טיולים שוקעות בדרך חזרה. אני נגררת בסוף השיירה יד ביד עם תחושה שאני מפספסת כאן משהו. "חכה רגע" אני מדשדשת אחרי הצבר שמתרחק עם הילדים "מה עכשיו יש בקיבוץ גדול פי כמה?" הוא שואל "תקשיב, אני חושבת שזה מזוייף" "מה מזוייף?" הוא מסנן לעברי "תראה, כל הדרך המדריך כאילו יודע לאן לכוון את הפנס, לא ראינו אף חיה זזה, הכל מפלסטיק, אני בטוחה, חוץ מהקוף, הקוף מפרווה!!!" הצבר לא אומר דבר, לכן אני ממשיכה לחשוף את התרמית בביטחון "תראה את הנחש הזה, עברנו כאן לפני 20 דקות, אותה תנוחה בדיוק" אנחנו ממשיכים ללכת, אני מזהה את המקום לפי השלולית הגדולה "תלכו, אני עוצרת רגע כאן" הפה שלי אומר בקול מתוק, אלומת האור מוצאת מהר את הכנפיים הוורודות "תגיד אתה מפלסטיק?" אני לוחשת לפרפר , נושפת על כנפים חסרות חיים.
בניצחון, אני תוקעת אצבע מאוכזבת בגופו. החרק מחליק מטה ורגע לפני שהוא נופל על הקרקע הרטובה כנפיו זזות, הוא לא מספיק מהיר, אפוף שינה, כנף אחת נדבקת בבוץ, הוא מנסה להתרומם, האדמה הרטובה לא משחררת. אני מסתכלת לצדדים בגנבה, רואה את אלומות הפנסים מתרחקות. באצבעות רועדות אני מנסה לעזור לפרפר להתרומם אבל רק מלכלכת את כנפיו יותר. בסוף אני נוטשת את זירת הפשע, מחליקה על הבוץ כדי להשיג את השיירה "מה עכשיו עשית?" שואל הצבר כשאני מתקרבת
"שקט" אני עונה לו "תהנה! תראה איפה אתה נמצא"