"עם הגב להר"
אני מושיטה את היד קדימה ודופקת בזהירות מתחת לשלט "ייעוץ לעסקים"
אחרי עשרים דקות המילים שלה נוחתות על ראשי כמכת פטיש של שופטת מסרט אמריקאי "אני ממליצה לך להישאר שכירה"
"למה?" אני שואלת בלחש, כי הקול שלי בקושי מצליח להסתנן דרך הגוש בגרון. שם בגרון, תקוע עכשיו החלום שלי, חלום לפתוח סטודיו ל"ציור מהבטן", סטודיו שבו אלמד את שפת האמנות, אלמד אנשים לסמוך על הלב, שיודע להוביל את המכחול למקום בו טמון האושר. אבל כרגע, המכחולים, שפופרות הצבע והקנבסים, ביחד עם עשרות תלמידים מרוצים, כולם תקועים לי בגרון, שורטים, מכאיבים ולא נותנים לאוויר להסתנן. הידיעה, שלעולם אעביר כרטיס של מטפלת בגן ילדים, חוסמת סופית את אספקת החמצן. "למה?" אני שואלת שוב את הבלונדינית שמולי
"כי זה לא תל אביב. כאן, בגליל, אנשים בקושי סוגרים את החודש, ואלה שכן מצליחים, יבזבזו את כספם על מסעדה ולא על שיעורי ציור. עסקים כמו שלך נסגרים כאן כל יום" ציפורניה האדומות שולפות את הדף החם מהמדפסת, שפתיה, מרוחות באדום, יורקות נתונים סטטיסטיים מהטבלאות השחורות. הקול שלה מתרחק מתודעתי, עיניי גולשות על קירות המשרד. גבר בחליפה מחייך מאחת התמונות, שעון יוקרתי על ידו מראה על שעה אחת "הסוד להצלחה הוא לדעת להתחיל, הסוד להתחלה הוא לקחת סיכונים" כתוב מתחת לפוסטר. על הקיר ממול צילומים נוספים, בהם מופיעה היועצת המדופלמת לצד בעלי עסקים מרוצים. כאן היא חותכת סרט אדום בפתיחה של מאפיה, בתמונה ליד מצטלמת בכניסה למשתלה גלילית חדשה. אני מסתכלת על היזמים בתמונות, מקנאה בהם, שהתאימו לטבלאות של הגברת, בצורה מדויקת. דמעות כבר תלויות לי על הריסים, דרכם אני רואה את הרי נפתלי הכחולים. ההר, סמל היציבות, נושק לשמיים אין סופיים. המבט מתחדד, ההרים האלה בכלל לא היו כאן פעם, השבר הסורי אפריקאי העמיד אותם מולי, בקע את האדמה ויצר את הנוף המדהים הזה, אני מוחה את הריסים בגב היד
"תודה" אני אומרת וקוטעת את הקראת הנתונים
"קחי את זה איתך" הגברת מושיטה לי את הדפים
"תודה רבה לך על הייעוץ, אני כבר לא צריכה את הטבלאות" אני עונה לאישה שלא מכירה אותי ומיישרת כתפיים.
שמונה שנים עברו מאז שפתחתי את הסטודיו "ציור מהבטן". שמונה שנים אני מלמדת עשרות אנשים לדבר את שפת הציור. שלושים שנה של עיסוק באמנות, הביאו אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו, מקלידה את המילים על שולחן עבודה רחב, עוברת במבטי על ציורי תלמידי, שמונה שנים אני תוהה, אם הייתי צריכה להגיד ליועצת ההיא, לסובב את הכיסא לנוף.