"סולמות וחבלים"
אנחנו קרובות, מרחק נגיעה, חברות שנים, אבל נהר מפריד בינינו, נהר גועש, עצום. זרם של כביסה מלוכלכת, גלים לבנים של סדינים ומגבות שמתרסקים על חופי אבק, מערבולות של בגדי ילדים צבעוניים, מסובבות בתוכן סירים ומחבתות. יש שבועות שבהם שאני לא מצליחה לראות אפילו את הבית שלה, ערפל כבד של סידורים ותדפיסים מהבנק מסתיר אותו עד הארובה. ויש ימים בהירים שבהם היא מופעה מולי בטרנינג וחולצה חסרת צורה; אני קופצת משמחה בטרנינג משלי והחולצה המוכתמת כמעט חושפת את שדי, ארוכים, ללא חזייה. מבטינו נפגשים, ידיים מנפנפות, חיוך ועוד גל עולה. אבל היום הגעגוע הפך לבלתי אפשרי, אנחנו חייבות להיפגש באמת, לראות את העיניים מקרוב.
"גשר", אני צועקת לה, "שני חבלים." היא מבינה מיד, הזמן יקר, הזרם מתחזק. עובדות במרץ, קושרות כל מה שלא צריך בבית, תיקים קטנים ליציאה, נעלי עקב מפתים, ביריות, שרשרת דיסקים אהובים שהוזנחו לטובת הלופ של "ארתור" ויובל המבולבל, אני קושרת את העצמאות שלי לחבל, היא מהדקת בספונטניות זנוחה את פיתולי החוף שבו לא תשתזף לבד. אני זורקת ראשונה, היא מחברת בזריזות את הקצה ויש על מה לדרוך בדרך למפגש, עכשיו תורי לתפוס בחבל הגבוה, שישמש לנו למעקה עליון. תפסתי, זהו ! זה קשור !
אנחנו מתחילות את המסע. דורכות על חבל דק של דברים שלא צריך, ידיים נפצעות מאחיזה בחבל העליון, שעשוי מעקבים דקים ושעווה חמה להסרת שיער, שנדבקת לידיים. אני רואה את חברתי ומדלגת על הפעימה הבאה, קרובה, כל כך קרובה, השיער שלה צבוע בפסים כסופים של זמן, אני יודעת שהיא רואה גם את שלי, עוד כמה צעדים, סוף סוף ידינו נפגשות על החבל העליון.
אנחנו מדברות המון. צוחקות, מעשנות כמו פעם, ומאפרות בהתרסה על הנהר הזורם תחתינו.