לחיי הגרבילים
"גרבילים זה עדיף" הוא מחליט
"למי? לאוגרים? מה קרה למשחקי קופסא? לאופניים עם סרטים? הוא בן שלוש, לעזאזל, אתה שוכח איך החלפנו בזריזות גוויית אוגר אחד, אפור, באוגר חי שבדיוק דומה לו, איפה נימצא גרבילים ספֵּר אם אלה יתפגרו? הבכי, לב שבור, קברנו כבר מספיק חיות שלא שרדו בג'ונגל של ביתנו."
"בסדר" הוא חותך ומתייצב בדיוק בתאריך של יום ההולדת לקטן עם כלוב גרבילים מקולל.
שמחה ובלונים, ושתי חולדות עם מכחול בקצה הזנב רצות על יד קטנה ושמנמנה.
עובר שבוע של רשרוש לילי בעיתונים וריח הגרבילים ממלא את חדרי השינה של ילדי המאושרים. כבר שלג בחרמון, לילות גליל קרים, שוב, אש רוקדת בתנור של בית חלומותיי. ביום, הבית עומד קפוא ורק גרבילים שובבים שומרים על הקירות.
היום שני עצמאים חזרו מוקדם; זורקים תיקים, גזעים שסחבו מהחניה, דממה זרה וחשודה שוררת מסביב, השקט כאן צורח כמו להקת עורבים שחורים;
"הגרבילים הזדכו על הציוד, שוכבים שם על הגב מאובנים והרגליים בתנוחת אימה מקופלות, פשוט קפאו שניהם מקור" אומר הגבר ולוקח אחריות: "אני אזרוק אותם לפח."
"אין לנו זמן, צלצל לאיש מהחנות, אם יש לו ספֵּר ניסע לקנות. אני רק מקווה שאתה מעריך את זה שאני לא עומדת פה עם מגפון צמוד לך לאוזן כדי לצעוק את ה"אמרתי לך " המתוק.
הגבר שם את הגופות בעיתונות של יום שישי; עם טלפון צמוד לאוזן הוא פותח את הדלת, הכפור ניכנס, מסע ההלוויה יוצא. אני טורקת את הדלת אחריו. תוך דקה, אותו אדם שפוף פורץ הביתה עם חיוך, פותח את הדף המודפס של תכריכי הגרבילים, משכיב אותם בזרם של מפזר החום.
"ההוא מהחנות, את לא מאמינה, קרה לו גם, בדיוק אותו דבר, והוא האידיוט זרק את הגופות לקומפוסט, שם הם הפשירו וגם התרבו לגדוד שלם, שלנו הם הנצרים של השורדים, תיראי הם שוב חיים!"
וככה הם מצאו אותנו, עם עיניים נוצצות מהתרגשות, רוכנים על זוג הגרבילים המופשרים.
"בסוף אני אמות מהתקף לב ! שיהיה ברור שמעכשיו רק מתנות עם פתק החלפה!"
"מה את דואגת, אהובה, אפשר למות חופשי, כל עוד מפזר החום עובד, כולנו בטוחים!"