כאן קבור הכלב
"אני רוצה את הגלוייה!" אני דורשת, בזמן שעוד מונסון מתרסק על הגג "אני רוצה את כל מה שראיתי בתמונות! את כל מה שדמיינתי שיהיה" הגבר שאיתי מקדיר פנים "אני דורשת את הכחול המדויק של הרקיע, את הצהוב העליז של שמש חצופה, בזמן שקרניה נדחפים בין עלים ענקיים, קופים אוכלים מכף ידי ובשקיעה, אתה מקשיב?" הוא מהנהן, לא מרוצה "ובשקיעה, קאנו אדום מחליק על מי טורקיז וחיוכים של חמישתנו משתקפים במי נהר צלולים" אני מסיימת את הנאום ובתנועת יד דרמטית מרססת את כולנו בשכבת אלטוש מאסיבית. שלושה ימים אנחנו כאן, בג'ונגל התיירים, עם מאוורר תקרה, כילה לכל מיטה ומים חמים בזרם דק מאוד. שלושה ימים שמיכת לחות עוטפת את הזיכרון מהגלויות, במציאות ספוגת גשמים, צמודה לטחב ודביקה מבוץ של מי נהר גועש. אנחנו צועדים בשיירה, המעילים מניילון דק, אנחנו חמישה בשקיות של פח, אנחנו כתם צבע יחידי בנוף.
"זה לא מה שרציתי" אני מוחה, קושרת בחוזקה שרוך של מעיל וורוד על לחיי "בים פחות גשום" אומרת הדמות הכי גבוהה בשיירה, שקית כחולה נמתחת על כתפיה "וזה רחוק?" אני שואלת בתקווה
"ניסע! ניסע!" קופצות השקיות בשיירה
"אני שונאת את המקום הזה" קובעת המתבגרת בקול רם. היא מוציאה מפיה את מה שהלב שלי לוחש שלושה ימים. "ניסע" קובע הצבר בשקית הכי גדולה. הוא לא יכול לסבול אותי סובלת, הוא יעשה הכול כדי שכל חלום של משפחתו יהיה למציאות.
הגבר שאיתי נוהג שלוש שעות במדינה זרה, כבישים צרים מעל תהום והגה מחובר בצד הלא נכון של מכונית שכורה. בסוף אני רואה אותה נפרשת לפני, אותה גלויה נחשקת, טורקיז נכון ושמש משחקת עם דקלים ברוח, אני פותחת את חלונות המכונית, נושמת את הים, הילדים צוחקים, אבל הגבר לא רגוע, מבט רדוף, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי ורצה לכיוון הים. אין איש בחוף, בגדים זרוקים על חול לבן, המים מערסלים אותנו בליטוף עדין, הילדים קופצים על הגלים וקול צחוקם הוא רסיסים של קצף מנצנץ . הצבר לא נכנס למים, דרוך, אוסר להתרחק, נלחץ כשמים עוברים את גובה הקרסול, מבט של נץ על ילדיו ועל אשתו, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי. כשהשקיעה קרובה, גלים מוחקים את השמות של חמשתינו, הורסים את הארמון. הדרך חזרה לג'ונגל מחכה. הגבר מרוכז בנהיגה, גבות מקווצות, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי, החלון שלי פתוח, הרוח משחקת עם החול בשיערי, עיניי נעצמות
"הוויז לא מחובר" קולו מקפיא, אני פותחת את עיניי, שעה לא הגיונית על לוח המכשירים "מזמן עברנו את הכפר, אני חייב לחזור" קמטים של עייפות חורשים את עפעפיו, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי, צוללת לחלום טורקיז על הגלויות שעוד נראה, ואז, רעש של מכה מעיר אותי. חריקת בלמים מעירה את הילדים. אב המשפחה מקלל בערבית צחה באמצע צומת תאילנדית "דרסתי כלב, הרגתי כלב" הוא יורק את המילים "אז מה? קורה" אני אומרת תוך כדי פיהוק, עיניו יורות ברקים, אני לא מתעכבת על פניו יותר מידי, ומסבירה לילדים שאבא קצת מגזים "מגזים? את לא קולטת? הסחף בחופים, אותו אזור שבו היה צונאמי, הנסיעה האיומה הזאת, עכשיו גם כלב שמרוח לי על הפגוש'" הוא יוצא וטורק את הדלת אני יושבת על כיסא המכונית, מונסון דופק על גג רכב, דרך השמשה הקדמית אני רואה, לראשונה היום, את פניו. פניו של הגבר שאוהב אותי כמעט 20 שנה, רואה אותו נלחם, דופק על הפגוש מאחורי ווילון של מים. אני רואה את השנים, את הרצון והעייפות מלהגשים את כל חלומותיי. ההבנה נוחתת כמו נוצה, לאט, בושה צובעת את הלחיים באדום של הקאנו "רצית את הגלויה?" המצפון שלי נזכר לשאול "הוא לא הפסיק לדאוג שתקבלי את כל מה שדמיינת" אני פוקדת על הילדים להישאר בפנים.
אנחנו מחברים את הפגוש המעוות, עובדים במרץ, בדממה. אין חלקים של כלב מת, אין דם, רק הפגוש, עכשיו גם ידיים, ספוגות בריח נוראי, חריף, גורם לי בחילה, דמעות של גועל ושל חרטה נתלים על הריסים
"סליחה" אני לוחשת לו "סליחה שלא ראיתי אותך עד עכשיו" "הכל בסדר" הוא עונה "רוצה להתחבק?" אני נצמדת לגופו, המונסון נפסק ברגע "לדעתי דרסת כלב מת, שום דבר חי לא מריח ככה" אני מרימה את פני ורואה, לראשונה היום, את החיוך שלו "אני שוקלת להשאיר פה את הידיים המסריחות שלי, קשה לי לדמיין את עצמי משתמשת בהם שוב. "
"בואי, אני אוהב את הידיים שלך" אומר הגבר שאיתי ומשלב את ידינו המסריחות.