טילון להמונים
היום. דווקא היום עשיתי את זה. הכתיבה נותנת לי אומץ. לא אומץ ממש, כמו למשל אומץ להשקל אחרי שכבר חודש שחררתי כל ספירה, רישום או מעקב אחרי מה שנכנס לי לפה. אומץ אחר, שבזכותו עשיתי את זה. קניתי טילון ענק ואכלתי אותו לבד מול כולם. פתחתי את העטיפה בתוך החנות, שלא יהיה ספק שזה בשבילי ולא בשביל איזה נודניק מנוזל שמחכה לי צורח בחוץ. פתחתי את העטיפה בתנועה בטוחה ברעש של הצלפת שוט, שוט שהצליף בפנים של כל אלה שאף פעם לא נותנים לי לאכול לבד. באמת אני אף פעם לא אוכלת לבד , בחיים לא .
כבר 38 שנים אני אוכלת רק על במות בכיכרות ערים מרכזיות כשמסביב הפגנת המונים, אני לא מצליחה לראות את כולם, עם השנים כמות האנשים רק גדלה וכולם תמיד מגיעים. בשנים אחרונות נוספו גם מדריכות שומרי משקל עם עובדי מכון אברהמסון, הם מכים אחד את השני באכזריות ושורפים ספרים על דיאטת אתקינס ותזונת האדם הקדמון.
קרוב לבמה תמיד מפגינה אמא שלי, אמא צצקין ,היא מנסה למשוך את תשומת לבי עם שלט עקום שמסביר משהו על גנים שמנים ושצריך להלחם כל החיים . אני בקושי מצליחה לשמוע אותה כי אחות צצקין בצרחות של חתולה רעבה מנסה לפרוץ לבמה רק כדי לרקוד לידי להיראות שהיא וויתרה על אוכל מזמן. אני מזהה בתוך ההמון את שני המורים שלי להתעמלות , שחיפשו פעם ג'ק כדי להרים אותי למכשיר מתח, אחד מהם, זה שיותר נמוך אף פעם לא פספס הזדמנות לברך אותי ואת הלחמנייה המתוקה שאכלתי בחדר אוכל, הוא בירך כל אחת מאיתנו בנפרד כמובן, גם האקס המיתולוגי שלי נגרר לפה כי חשוב לו להזכיר לי שהוא חולם כל לילה שאני הולכת לקראתו רזה ושקופה והוא זוכה למבטי קינאה מחבריו המגורים.
באמצע כל המהומה הזאת, באמצע של עיסה אנושית, ואני מדברת על אלפים, עומד אבא צצקין. הוא כידוע איש נמוך, אבל אי אפשר לפספס אותו. היא מחזיק כלפי מעלה מוט ארוך מאוד, שלקצה שלו קשור משהו קטן בצבע קש עם תוספות של חום , לוקח לי זמן להבין אבל אני מזהה, זה תיק, תיק גב קטן שאפשר להכניס לתוכו רק ארנק, אמא קנתה לי אותו. מאוד אהבתי אותו ,רק שלא הלכתי איתו הרבה .די בהתחלה אבא צצקין נתקל בי כששתי רצועות על כתפי והתיק הקטנטן מאחור, הוא הסתכל ואמר שזה מאוד לא מתאים שאני כל כך גדולה שמה על גב כל כך גדול ,תיק כל כך קטנטן.
אז היום עשיתי את זה ! פעם ראשונה עמדתי על רגלי באמצע הכיכר והצלפתי בהם עם טילון.