"חמישים גוונים של צבע"
"אני לא הולך לבזבז דקה מהחיים שלי כדי לראות סרט ארוטי רע, ועוד בקולנוע! " הפעם המפרגן לא משתף פעולה עם הבכיינות הנשית שמלווה במשחק תיאטרלי מוגזם וחסר כישרון.
"אין לי חברים." אני מיללת, "אין לך ברירה, אתה חייב לבוא איתי!" הוא אפילו לא טורח לענות. אני גוררת את הרגליים בתבוסה; מתחילה סבב טלפונים נוסף, עוברת שוב על אנשי הקשר, מחייגת לחברות שלי בחרדה, לא נוח לי לשאול ישירות; זה לא שאני רוצה ליראות סרט אפגאני בסינמטק, אז אני מתפתלת, מתעניינת בשלומם של הסירים והכביסות, ורק בסוף, כשגרזן ניתוק השיחה מתנופף על עורפי הפתטי, אני שואלת מהר ובלי דרמה: "את רוצה לבוא איתי ליראות את ההמשך של "50 גוונים של אפור?" תמיד אותה תשובה- דממה ואז "לא!" נחרץ.
"אין לי חברים." אני בוכה לאחת שהיא יותר אחותי מאחותי, למרות שבמקרה שלי זה לא חוכמה; "לאף אחד לא אכפת שאני אלך לבד לסרט." אני מנסה לרכך את מוחה המבריק. "תגידי מי חברך ואגיד לך מי את, אני מקווה שאת קולטת את האבסורד של הסיטואציה." והיא חותמת את השיחה.
אני מסרבת להיכנע ! ברור לי שזה תת רמה, ברור לי שאני צריכה להתבייש ולראות את הסרט בדיסקרטיות, במחשב, עם פרצוף שאומר שהרגע השגתי גרסה קולנועית של כתבי ניטשה, אבל אין דרך עדינה להגיד זאת, אז אתוודה בלחש ומהר: "קראתי את כל הספרים האלה, עטפתי את הכריכה בנייר אטום, נגד העיניים החטטניות של ילדיי ונהניתי."
"מה את קוראת אימא?" הן שאלו. "ספרות מתורגמת." נבחתי בתשובה וצללתי שוב לפיתולי עלילה בנאליים כמו שייק תות בננה.
את הסרט הראשון ראיתי עם חברה, שרדנו 8 דקות, זחלנו החוצה בחושך, בהתקף צחוק ולצלילי לחישות נחש של אולם קולנוע מלא פתטיות כמונו.
החיים לא לימדו אותי דבר.
בסוף מצאתי לי קורבן לנסיעה הזאת, חברה אהובה עם לב רחום נמנמה לאורך כל הסרט, ואני סבלתי כל דקה מגניחות מזויפות וטקסט שמעליב את האינטליגנציה של כוס הפופקורן שבידי, אבל גם הלב שלי לא עשוי אבן, נתתי לחברתי לישון.
החיים לא לימדו אותי דבר, ברור שאסע לראות גם את הסרט השלישי.