"העיקר שלבד"
קודם כל חשוב לי להבהיר שנהניתי , אבל גם אם הייתי בתחנה מרכזית של חדרה הייתי נהנית . זה לא משנה כבר איפה חשוב רק שלבד , לבד בלי כביסה וסמרטוט צהוב ששוב מסריח עליי מהכיור, לבד בלי לשמוע שלושה ימים את המילה ״אימא!״
״תיסעי לחוות בריאות מחמישי עד ראשון, שקט , אין כניסה לילדים״ אומרת חברתי הטבעונית ובוחשת משהו ירוק בכוס ענקית
אני מדמיינת את יערות הכרמל, מצפה הימים, אין כניסה ללא ניסיון מיני, זה אומר שלא אשמע את המילה גם אם היא של אחרים. חלום . אני מתקשרת למפרגן והוא מיד חותם לי שחרור .
אני מגיעה בחמישי בצהריים. נוף חלומי, חדרים פשוטים וצנועים, אבל זה לא חשוב, העיקר שלבד. אם לא הייתי כל כך עסוקה בלשיר ״בדד״ בקולי קולות ולזרוק את כל הספרייה למזוודה, אולי הייתי מוצאת זמן לבדוק שמדובר במקום שמבטיח חווית ניקוי רעלים מושלמת. זה אומר שמגיעים לשם כדי לרעוב. אבל גם זה לא חשוב , העיקר שלבד.
זה לא שיזיק לי לרעוב, אבל אני עוד רוצה לשמור קצת על המשקל ולשמור על 95 קילו במקום שבו אוכל היא מילה גסה זאת מציאות מאוד מאתגרת.
חדר אוכל נטול ריחות , על צלחות לבנות מוגשת לזנייה, שזה פרוסות קרות של קישואים לא מבושלים עם רוטב עגבניות , וכל זה בגודל אגרוף של תינוק. אם יש צלחת מיותמת יותר משלוש דקות המלצרים מייד אוספים אותה שהמתנקים לא יתפתו לקחת תוספת. אוי סליחה ויש גם בופה, מציעים בו נבטים ונבטוטים ואלפא אלפא ,ואני גוועת ברעב אבל לא חשוב חשוב שלבד.
אחרי הביקור בחדר אוכל ,אני מעשנת סיגריה לצלילים צורמים של קיבתי המוכה, אני שואפת מהר מאחורי הגדר של החנייה , בתיכון לא הסתתרתי ככה אבל לא חשוב , העיקר שלבד.
בבוקר, אחרי התעמלות, שזה כבר אירוע גובל בהתחלה של פיצול אישיות ,כי הפעילות הפיזית היחידה שאני עוד מבצעת היא לעיסה, אני נכנסת לחדר אוכל, בופה, אותו בופה, נבטוטים , נבטים , נבטות של התות של האמא של מי שחשב על המקום הזה, ואלפא אלפא, בצלחות אישיות כף סלט הפעם בגודל אגרוף של פג. אני מחסלת את זה בשנייה ולידי יש עוד שתי צלחות שטרם נאספו, אין לי זמן אני מניחה על הצלחת שלי צלחת נוספת ומחסלת עוד מנת רעב, מתנשפת אני מפנה במהירות את שתי הצלחות. לא נתפסתי , לא חשוב העיקר שלבד.
לארוחת צהריים אין טעם ללכת כי אכלתי המון פרחי היביסקוס מהתה אז בחרתי לא לבזבז כוחות להמשיך לשכב במיטה ולדמיין שאני בחזרות ליום כיפור. לא חשוב העיקר שלבד.
בערב היה שייק ירוק שזה כבר גבל בהתעללות אז פניתי לתזונאית הצנומה וביקשתי עוד משהו לאכול.
״ אין בעיה״ היא חייכה ״ עוד רגע מתחיל ערב חברתי ונחלק לכם כדורי תמרים״
״ אני לא נשארת לערב חברתי , לא מחפשת חברים יותר , אז אפשר עכשיו את הכדור תמרים״? אני לא מאמינה שהשיחה הזאת מתרחשת במציאות, אני בת שלושים ושמונה, יש לי עסק ושלושה ילדים, שילמתי להם על חצי מטע תמרים.
התזונאית בוהה בי, היא אבודה ,לא יודעת מה להגיד, לאט היא מורידה מלמעלה קופסת פלסטיק לבנה , פותחת את המכסה ומניחה על נייר סופג כדור חום קטן .היא מושיטה לי אותו
״ בבקשה תוציאי את זה בדיסקרטיות ״ היא לוחשת ועיניה מתחננות .עכשיו אני כבר רוצה לירות לה כדור תמרים לנחיר.
״ אם את רוצה שאני אוציא את זה בדיסקרטיות תביא עוד שניים״
אני חוזרת לחדר הצנוע, אורזת מהר את הטרולי , גוררת אותו לאוטו בצעדים נמרצים, כמו ימאי זועף ולא מגולח אני יונקת מהסיגריה שתלויה בזווית פי. אחרי שעה אני מתפרצת הביתה , ארבעה פרצופים המומים, שלושה מתוכם מקולחים . ״אימא! אימא!״ הם צורחים אבל אני לא שומעת, הראש שלי כבר תקוע עמוק בסיר עם בלונז. לא חשוב העיקר שלבד.