"הכל בסדר קחי כדור"
ארוחת הבוקר החורפית הזאת כל כך נורמלית שאני רוצה לצרוח, הירקות הבריאים והלחם הביתי, פצפוצי האש באח והשיחה על ספרים. מתי כל זה קרה לי? אני שואלת את עצמי ועוברת על שלוש פרצופים לועסים מולי.
"את בת ארבעים שחכת?" מזכירה לי הנורמליות ומצפצפת באוזני כמו צליל רציף של מכונת החייאה.
" אלה נוסעים לשלג" שלושה ילדים מוחאים כפיים, וזוג הורים משלים עם הגזרה, צוללים לערמת ככפות בודדות וכובעי צמר מאובקים
"גם כן שלג" אני ממלמלת במבטא רוסי, כשבוץ ותלוליות בלבן מלוכלך צוחקים עלי מצדי הכביש. אנחנו זוחלים כסמל של נורמליות ישראלית בשיירת רכבים משפחתיים.
"נבנה איש שלג ענק" צוהלת הילדה המרכזית ממושב האחורי ומרשרשת בשקית גזרים
מחנים למרגלות הר בנטל, מוקפים בעוד מאות הורים שנדונים לבלוש אחר כתמים של מן שמימי לבן ובתולי. השמש חזקה, צעיף נדבק לעורף, אבל נורמליות דורשת את ליטרת הבשר, אני גוללת גוש של בוץ מהול בפתיתי קרח נמס ומסבירה לצברים שלי את חוקי בניית איש השלג. צחוק של ילדים סביבי, מילים בערבית, רוסית, עברית, האינסטגרם חוצה גבולות, מנציח את רגעי האושר. הבת שלי תוקעת את הגזר כמו דגל ניצחון בפסל חום בהיר. אצבע מנוסה לוחצת 'שלח' ומשגרת לענן את התמונה של ילדי, עוד זיכרון ילדות נצרב.
אני עומדת עם הגב למהומה ומרגישה זרה, מה לי ולנורמליות הזאת, תמיד שנאתי את המאוזן, צפוי, שפוי. "מתי כל זה קרה לי?" אני שואלת שוב את המספר ארבעים שמהבהב עם כל דפיקה בלב. ואז ידיים חזקות של הצבר שאיתי תופסות אותי לא מוכנה, החגורה נמשכת לאחור, כדור שלג צולל לתחתונים. התחת בן הארבעים רטוב, המים קפואים נוזלים על הרגליים. אני צוחקת, מקללת בשלל שפות ומבהילה את הקהל בונים האחרים. מבעד לדמעות של צחוק אני רואה את הנורמליות הופכת לשלולית ונעלמת לרגלי.