"ביג" טיים
"ביג"- מסע של הורה וילד שמארגנת המועצה. שלושה ימי טיול עם ילדים בגיל מצוות.
היא לא רצתה לצאת, אחר כך כן, ושוב פעם לא, כי ילדים בגיל מצוות זה מסובך, אבוד ולא סגור על כלום. אני גם לא רציתי לנסוע, אחר כך כן ושוב פעם לא, כי אימא בגיל 40 זה מסובך, אבוד ולא סגור על כלום. שלושה ימים רק עם ילדה אחת, ללא כביסה ומדיחי כלים, הכריעו את הכף לטובת אריזות מרשרשות של צ'יפס ובמבה דחוסות בתיק גב בדרך לאוטובוס.
מחזור שלישי של המסע, כל חברי חזרו מחויכים, אמרו שכיף, שיש חיבור לילד, ושעולים למצדה וישנים באוהלים
"ומקלחות?" שאלתי בחשש
"מקלחות לא ממש" ענו הורים מוכי הניסיון "יש מסלולי טיול במים, תשחררי, זאת חוויה" אז שחררתי, שחררתי אחרי שבדקתי שרגלי מגולחות ולק וורוד מרוח בשלמות, שחררתי אחרי שהתפללתי לכל אל ושד מוכר שיבטלו את המסע בגלל החום, שחררתי בעיקר כשאהובי נשבע שיאסוף אותי מכל מקום אם יהיה ממש נורא.
קבוצה של חמישים הורים וילדים עומדים במעגל, ויש מנחה ומדריכה, איש ביטחון וגם חובש, כולם זורקים כדור לפי חוקים, החרדה קושרת את ידי ולא נותנת לי לתפוס, בתי נצמדת לגבי לוחשת לי שזה ממש לא מה שהיא חשבה, ואם אפשר להתחרט, לחזור עכשיו. אני שותקת, מסובבת את פני, ורק לוחשת בליבי "מה לי ולקופצים במעגל? פעילות קבוצתית? אני? שכל חיי פונה לצד ההפוך מהקבוצה,למה הכנסתי את עצמי? שלושה ימים שלמים בעדר, מרצון?" המבט שלי זוחל על הפרצופים בגועל מתנשא, אני שופטת כל אחד, על הלבוש, על המילים, על העמידה, שופטת את 94 הקילו של עצמי בבגד ים רטוב. "והם קוראים לזה מסע" שפתי ממלמלות, לשון עוברת על נייר גלגול, אני שואפת ומוציאה עשן אפור בצל של רשת רחבת כתפיים "זה לא מסע, זה כת סודית לעזאזל, כל חברי שכבר עברו את המסע שמרו בסוד את המסלול, את התכנים, את התפריט. כל זה כדי שאעמוד עכשיו אחוזת אימה ולא אדע מה מצפה לי. "
אנחנו מקימים מאהל באמצע המדבר, אבק נדבק לעורף מיוזע ומצפה את הגרון
"אימא אני רוצה לעוף מכאן עכשיו, הבטחתם לי, אני רוצה להתקשר לאבא" היא מביטה בי בתקווה.
"גם אני רוצה להתקשר לאבא" אני אומרת בכנות ומקבעת את האוהל "גם אני רוצה לראות אותו מגיע כמו אביר על מזדה מאובקת ומציל אותנו, השאלה ממה צריך להינצל ילדה?"
"מהקבוצה, ממשימות, מחום " אני עוזבת את המלאכה שלא נועדה לידיי המפונקות וצוללת לעומקי עיניה החומות, רואה את הבלבול, את הפחדים. רואה שם את ההשתקפות שלי, שלי, של האישה בת 40 שמלמדת את בתה הבכורה, מספרת לה על אומץ ופתיחות, על אהבה, על קבלה, על החיים כהרפתקה, מסע… אני רואה בעיניה התמימות את המילים שלי ריקות מתוכן, רואה את עצמי מבוהלת וקטנה. כל כך ברור לי שהמבט שלה הנקי, התמים מתחיל להזדהם מכל פחדי, אבק הדרכים שלי, אבק דרכים של 40 שנה, המדבר שלי, קשה, מפחיד, מלא בורות, עיניי ראו חולות במשך 4 עשורים, שלה ממצמצות בסקרנות אל השמיים רק 13 שנה. בשמש החזקה שוקע האבק של המדבר הישראלי. צלילות מבורכת עוטפת אותי לפתע בצעיף הבנה צונן
"זאת הזדמנות, שיעור" אני לוחשת לה ולעצמי "היקום לא סתם הביא אותנו למקום הזה"
"היקום שונא אותנו" היא מתעקשת בקולה המתבגר, אני לוקחת את ידיה בידיי, אנחנו מביטות שניות, דקות, ירוק וחום, ריקוד עתיק של אם ובת. אני לוקחת נשימה
"עכשיו, ברגע זה, מולך, אני מורידה את חומות שלי" הפה שלי לוחש באומץ "תראי, אני מוחצת בנעל הליכה את הפחדים מהלא-נודע, אני סומכת על הדרך מבלי לראות לאן היא מובילה, סומכת עליך ועל עצמי שזה יהיה מסע של שתינו, שיעור מרתק שלא נשכח אף פעם, את באה איתי?"
"לאן?" היא שואלת בסקרנות.
"ללמוד שהיקום אוהב אותנו" אני עונה בביטחון ומושכת אותה אחרי.
שלושה ימים של אתגרים, שלושה ימים של חום וגאווה, שלושה ימים בהם הלב נמחץ והתרחב. עכשיו גם אני חלק מאותה כת סודית, לא אגלה את המסלול, את התכנים והתפריט. אבל אגיד תודה, תודה לכל מי שפגשתי במסע, לכל אחד מכם באמת, תודה גם ליקום על זה שהוא באמת אוהב אותנו
נ.ב. בתור אישה בת 40 ששוקלת 94 קילו אל תעלבו אם לא אלבש חולצה שכתוב עליה "ביג"