Search
  • bellahvatskin

"אין מה לעשות אתה היא רק רוצה למכור"

Updated: Nov 14




אין מה לעשות איתה היא רק רוצה למכור


"מה יותר מזה?" הוא מניע את הרכב וגורר אחרינו חזרה לקיבוץ את הבדים הגדולים שנפשי מרוחה עליהם באדום דם, "למה את לא שמחה לעזאזל?" הוא שואל כשהישבן והפנים שלי החליפו מקומות.

"לא מכרתי." אני מושכת בכתפיים, מרגישה מטומטמת במיוחד.

"מכרת את האיורים! אלף איש ראו את הציורים שלך! אנשים עמדו עם דמעות בעיניים מול העבודות ושבחו את הכישרון הנדיר שאת כל הזמן מתעקשת לגמד !!!"

"אתה צודק." אני מושכת באף, יודעת שהוא צודק, אני גם יודעת שלא ציירתי ציורים לסלון: זה לא נוף גלילי, או תחת מוצק. זה אגרוף לפנים ב- 6.000 שקלים כל אחד ! כשאני מציירת אני משילה את העור, זורקת אותו לפינת הסטודיו, איפה שהפח, מתחת לכיור, נעמדת בבשר חשוף ולב מדמם מול הקנבס. אסור שהביקורת תיכנס, אסור לרצות את הקהל ! רק רגש עירום מערבב את הצבע ומושך אותו במריחות בטוחות על הבד הלבן. שם, לבד בסטודיו, אני משילה כל פיסת הגנה. שם, בלי עור על כתפיי, אבא שלי שותק, מורים ביקורתיים דוממים, חשבון הבנק מאבד משמעות. רק אחרי שהיד חותמת את שמי, עייפה ורצוצה, אני מתכופפת, מרימה את העור, מנערת אותו מאבק ונדחסת פנימה.

"לא היו פה אלף איש." אני מתעקשת להצדיק את הפרצוף תחת, "היו אולי שבע מאות." היו מאות, מאות אנשים זרים שלא מכירים אותי, שלא שתיתי איתם קפה או עזרתי להם עם הילד, מאות אנשים זרים שמילאו אותי אהבה, מאות אנשים ניסו לשלוף מהאדמה הבוצית את היתדות, אותם היתדות שמחזיקים אותי חזק בשרשראות העבר. הכנפיים שלי כבר מוכנות, הן חזקות, מעוטרות בנוצות טורקיז מרהיבות, הן רוצות כבר להיפתח ולעוף, אבל הבוץ דביק וקשה, הוא לא רוצה לשחרר.

"את מבינה כמה את מדהימה? את לא רואה את כל האור סביבך?"

אני לא עונה, קשה לי עם האור, אני לא יודעת איך לתת לו להיכנס.

בלילה, אחרי התערוכה, אחרי שסידרנו את הציורים בשורה, כשהרגליים בערו מהיום שעבר, כשהראש היה חלול מכל מחשבה, ירד העור מעצמו ואור חזק נכנס, אור שניפץ ברעש את השרשראות החלודות והכנפיים סוף סוף נפתחו, עפתי למעלה, מאושרת.

בבוקר הבנתי, שאפילו אני, לא יכולה להרשות לעצמי לקנות את הציורים של עצמי

#Bread #Cake #Chocolate #Desserts #Fruits #Sugar

0 views0 comments

Related Posts

See All