שתיקת הכבשים
חורף במוסקבה היא העונה האהובה עלי. השמש והשלג הלבן מסנוורים את הפרצופים בעלי האפים האדומים. אפשר לשאוף חזק את האוויר הקפוא והנחיריים יישארו דבוקים, שתי שניות לפחות.
אפשר להחליק על הקרח של נהר מוסקבה הקפוא או לחצות אותו ברגל על מגלשי שלג ארוכים. לחורף יש אור בוהק ונקי אבל כשיורד החושך הכל הופך לתפאורה של אגדה. באורות הקונוס של פנסי הרחוב רואים את ריקוד פתיתי השלג ויש שקט של סוד באוויר. לא שומעים צעדים, המגפיים שוקעים ברכות וכמה שאת קטנה, ככה ערמות השלג גבוהות.
קר. באמת קר. הלבוש הוא סמל סטאטוס גם היום, אבל אז, בתקופה שהחלום הקומוניסטי ניסה להוריד לכולם את הראשים, בניסיון שיהיו שווים, הוא לא חשב שכל צוואר מדמם יהיה עדיין בגובה שונה. לאבא צצקין היה צוואר מאוד גבוה יחסית לאחרים באותה תקופה ונכון לאותה עונה.
אבא צצקין הכניס את אמא צצקין, אותי ואת אחות צצקין, למכונית הכי טובה שאפשר היה לקנות, בלי למשוך קינאת לב ובלי לעורר, שוב, כישורי כתיבה אצל השכנים. הללו כבר כתבו פעם מכתבים אנונימיים לק.ג.ב.על צצקין השכן, שמגיע ערב ערב במונית, ופורק ארגזים חשודים לביתו. אבא צצקין זומן ושוחרר בנס.
אבא צצקין נהג לשכונת פרוורים בצד השני של העיר. הגענו. אני זוכרת שאור חזק מחלונות קומת המרתף, האיר את המגפיים החומות שלי. ירדנו במדרגות. בדירה בלאגן, ילדים רצים, חייט יהודי כרסתן לוקח מידות מכל אחת מבנות משפחת צצקין. העסק פרטי, מכתב אנונימי אחד והחייט יקפא בקור של סיביר ללא פיסת פרווה.
ימים אחדים לאחר מכן, נסענו שוב לאותו מרתף. אחות צצקין קיבלה מעיל מזאב, שניראה בדיוק כמו הכלבים שרצו ליד שיירת פולקסווגנים נוצצים במלחמה ההיא. אמא צצקין קיבלה מעיל מעוברי כבשים, שהוצאו מבטן אמם ההריונית טרם נולדו, כי אחרי ההמלטה הפרווה שלהם הייתה כבר מסולסלת יתר על המידה לטעמם העדין של הצצקינים. אני קיבלתי מעיל חום בהיר, ששנאתי בכל ליבי. הוא היה קשה כמו יציקת בטון ולא הייתה לי שום אפשרות לקפל את ידי, שלא לדבר על לגלגל כדור שלג או לחטט באף. מזל שהשמנתי מהר ולא סבלתי יותר מחורף אחד. המעיל מזמן איננו, אבל עד היום אני רואה את אמא צצקין לובשת בחורף מעיל ארוך, שחור ככנף העורב, ועשרות וולדים מדממים מחממים את גופה העסיסי
Commenti