39" קונסרבים"
עוד שבעה ימים. כמו בכל שנה, ב – 26 לפברואר, יתחלף המספר; השנה זו עוד קידומת סבירה – 39. בשנה הבאה זה יהיה רציני, המספרים יתחילו ב- 40. אני בודקת במראה את חוטי הזמן הלבנים השזורים בשערי; אין הרבה, ספרתי 8; מסביב לעיניים חיצים דקים של ניסיון מצביעים ימינה ושמאלה. אני מותחת את הצוואר כדי להעלים את השרשראות דקיקות שנכרכו סביבו ב- 39 שנות חיי.
מה לי ולה? בראש אני עוד בת 22 חסרת מעצורים. אני צריכה עכשיו צעיף וקרם לחות? אז מה מורחים? פתאום אני נורא רוצה למרוח על הכול שכבה של חומר משמר.
"אני צריכה קרם, אני חושבת" הפה שלי הוגה את המילים לכיוון מוכרת מאופרת למסיבת דראג במחלקת קוסמטיקה. כשאני מתוודה בפניה שעד עכשיו שרדתי ללא תכשירים על פניי היא מחווירה, אני מנחשת שהיא מחווירה, כי מאחורי שכבות האיפור הכבד, אין לי מושג מה היא באמת.
אני נגררת לקופה, ידיים עמוסות בקופסאות שלא ידעתי שאני צריכה, קרם מרפקים, קרם תחת וצוואר, העור שלי חייב קופסה שונה לכול פיסה.
"אימא! אני חייבת מסלסל ריסים" היא נעמדת לידי ומוסיפה קופסה לערמה. מה היא קשורה אלי, ילדה לפני בת מצווה, קוראת לי אימא ודורשת לסלסל את הריסים, היא לא קולטת שאני קונה לי מחקים בהון עתק? רוצה למחוק קמטים של צחוק ובכי, נזקי לידות וסימנים של לילות ללא שינה.
"חשבון מחריד", הגיליוטינה של כרטיס האשראי צועקת לעברי.
מה לי ולאישה הזאת? פתטית וחסרת מעצורים.
אני קונה רק מסלסל ריסים. יוצאת החוצה, הוא עומד ליד האוטו, מחייך "קנית כול מה שהיית צריכה?"
"לא. לא היה להם, אני צריכה קרם למשבר 39" אני נובחת ונוחתת על מושב הנוסע.
"בבית אני אמרח אותך" הוא לוחש.
אני צוחקת כמו צבוע, מעמיקה את הקמטים, רק שירבו.