דפיציט = חוסר
דפיציט היהדות
למצות במוסקבה היה טעם מיוחד: טעם של גאווה, של פחד, של חוסר צדק, של אפי נשר גדולים, של מעילי פרווה יקרים ושל כינורות שבורים. סבתא הייתה עוטפת את חבילת המצות בבד כותנה אפור ושומרת עליה מידיי החמדניות, מניחה את המצות גבוה על ארון פורניר, ארון שריח נפתלין רקד ממנו החוצה, דרך החריץ שבין הדלתות שלו.
חגים יהודיים או חגים קומוניסטיים. התפריט אותו תפריט ! מדי פעם שינויים קלים בהרכב החוגגים ואותה תכנית אמנותית - צצקין שר. שולחן ענק היה נפתח בסלון, מכוסה מפת שעוונית כחולה עם תחרת ניילון לבנה, כוסות בדולח כבדות, צלחות עם עיטורי זהב, מפיות בד. שמפניה וקוויאר, נקניקים ודגים מעושנים, חמוצים, סלטים, זיתים, בשרים מתחת לגבינות מבעבעות, פירות וקינוחים, אבטיח בחורף, תפוזים בקיץ. כל מנה צועקת: הצלחתי ! אני יהודי קטן מכפר קפוא ומוזנח, הצלחתי ! יושב אני בראש השולחן, בדירת שלושה חדרים מעוצבת, פותח שמפנייה עם טבעת נישואים, לצלילי ריצת העקבים של אשתי שלא מפסיקה להגיש. סביב השולחן, הרוב משפחה, מעט חברים, כולם יהודים. מעריכים, מעריצים, מקנאים ומרימים כוסית. בין המנות ניגשים לפסנתר, צצקין שר ואני ילדה שמנה ומחוצ'קנת, עושה מאחוריו חיקויים מביכים.
שנים עברו. סבתא כבר מזמן איבדה את שליטתה על חבילת המצות ועל סוגריה. בארוחות חג היא מלקקת את שיניה התותבות ומסתכלת עליהן במבט לא מזהה. לא מגיבה, לא כועסת, לא מכינה חרדל ולא רואה את גור החזירים, וורוד- זהוב, עם עור משומן ומתובלן. הגור שוכב מולה על מגש עם עיטורי זהב, בפה שלו חיוך קפוא ובין השיניו הקטנות תקוע צרור פטרוזיליה ירוק. אבא צצקין מרוצה. אמא צצקין דופקת עם העקבים את הפרקט היקר, שמחה לא לשבת. שמחה גם לשכוח איך רחצה את גור החזירים כמו תינוק. איך מלאה אותו ושפשפה את עורו הוורוד בשום ומלח ואיך דחפה אותו לתנור ואיך הגישה. היהודים ערכו, העריצו ,קינאו, אכלו והרימו כוסית.