39 בלונים
"לא צריך לעשות פסטיבל, זה בסה"כ יום הולדת 39" אני אומרת לו בפולנית רהוטה ומדמיינת את ביקורת הדרכונים של זנזיבר. "בלונים ועוגה זה מספיק" !
"מזל טוב," הוא אומר לי. אני שומעת משהו מרשרש, יודעת שאפתח את העיניים ואפגוש בזר פרחים ענק. אני מתעוררת עם חיוך, הוא עומד מולי עם שקית לחמניות מרשרשת מהכל בו: "תחליפי לקטן אני מתקתק סנדביצ'ים". אני מנסה לסגור את העיניים ולהתעורר למציאות תואמת פנטזיות וחוטפת טיטול ומגבונים במצח של ראש חולם.
"מזל טוב!!!" שלושה קופצים עלי, ברכות, ברכיים, מרפקים, טיטול מלא ואין בלון באופק !
פניי נופלות. דמעות של אכזבה, ילדותיות, עקשניות, יורדות על עור פנים פחות מוצק מפעם.
"אני יודעת שאמרתי "לא צריך" אני כבר לא ילדה, אבל בלון אדום ומחורבן יכולת לנפח?" אני צועקת לו את העלבון שלי. אפילו לא טורחת לחכות להסברים, נמלטת מבית לא מקושט לעבודה.
בצהריים הוא בא. בלי הסברים פותח את הדלת של האוטו, נוסעים. אני יודעת שבגיל 39 לא בוכים בגלל בלון, אבל הדמעות מדגדגות את הריסים.
"זאת תחנה ראשונה, חדר בריחה, גברתי." הגבר שלי קד קידה, מכיר אותי, אני אוהבת את המשחקים, אנחנו נכנסים לאשליה של קרב-ימי. חידות, פתחי מסתור, צפנים. אנחנו צוות מנווט ספינת טילים מנמל צרפת. ברגע קריטי, על סירת מילוט ברעש של סירנה מזויפת, הוא שם עלי את אפוד ההצלה ורק אחר כך מבטח את עצמו, דואג שלא אטבע בים מלינוליאום בצבע תכלת. אנחנו מסיימים והחיוך שלי ענק, חוזרים הביתה בלי בלון.
"מסעדת סושי, תחנה שנייה." זה גבר שמכיר אותי ! אוספים את השלושה. הם מברכים אותי ברכות תמימות של אהבה ללא תנאים ומכסים כל רול בקטשופ כמו בדם.
"תודה, היה נפלא" אני אומרת ונושפת על הנר שמנגן שירים של סוף הסוללות. עדיין אין בלון !
"עוד לא נגמר, יש תחנה שלישית, בתשע ניכנס לאוטו." הוא מכריז, חיוך שובב רוקד לו על השפתיים.
"לאן נוסעים? לקחת את הטלפון? לחגור? יוצאים מהקיבוץ?" הוא לא עונה, מכיר אותי, פותח תא כפפות, שולף משם צעיף כחול ואוזניות, עייני קשורות ומוזיקת מעליות לוקחת כל יכולת להבין לאן נוסעים. "אנחנו בשדות? זה כביש כורכר? ארגנת קומזיץ על הנחל? אתה הולך לזרוק אותי למים?" אני צורחת כדי להתגבר על המנגינה. הרכב נעצר. הדלת נפתחת וריח של עצים וקור נושק ללחיי. "תרימי את הרגל, יש פה תעלה, תלכי לאט, מימינך שיחים." הוא מנווט אותי. עייני קשורות, קולו נשמע רחוק. מנעול נפתח. החושים שלי חדים. ידיים מושיבות אותי על מיטה. האצבעות שלי מגששות, מיטה של טיפולים. חום של מזגן, ויין קריר. הוא מכיר אתי, לוחש ברכות, מפשיט ומעניק מסאז' כמו שרק מטפלי-על יודעים לגעת כשהם אוהבים, בסוף הוא משחרר את הצעיף, המוזיקה נפסקת, אני בצימר חלומי, ג'קוזי ענקי וגם מיטת אפיריון.
"איפה אנחנו?" אני שואלת המומה.
"תרימי את התריס" הוא מתרסק על המיטה. אני רואה בחוץ חורשה של אורנים ונוף של בית "זה הצימרים של הקיבוץ שלנו? עשית לי רונדלים מסביב לבית? מישהו ראה אותי הולכת אחריך כמו כבשה קשורת עיניים? מחר בכל-בו זה שיחת היום" אני אומרת לו. הוא לא שומע, כבר ישן.
אני נכנסת למים מבעבעים, משעינה את הראש על דופן הג'קוזי ומחפשת בלון על התקרה.