פרה
את הנשיקה הראשונה שלי ליוו צלילי דיאטת כרוב
את הבתולים איבדתי עם דיאטת קוטג'
את העלייה לארץ עשיתי יחד עם דיאטת כוסמת וחוקנים
באוניברסיטה אכלתי רק עשן סמיך שאותו הייתי מורידה עם דיאט קולה
על שמלת הכלה שמרתי מכתמי דיאטת שייקים
להתגרש הלכתי עם כאבי בטן מדיאטת אורז
את הילדה הבכורה ניקדתי לגמרי בדיאטה של שומרי משקל
את הילדה השנייה ילדתי עם חלי ממן הנחושה
את הילד האחרון הלכתי ללדת עם האדם הקדמון והתזונה של האמא שלו
ועד אתמול הייתי טבעונית
עכשיו אני עומדת במטבח, רעבה כמו ספורטאי אולימפי, אחרי תחרות שחייה. המקרר פתוח ואני אבודה מולו. אימה משתקת אותי, הידיים שמוטות לא זזות, אני כמו רובוט, שנתקע, כי לא קיבל הוראות. הבטן מקרקרת מאחורי שכבות שומן, אבל בראש דממה טורדנית.
מה אוכלים? אני לא יודעת מה אוכלים אם לא כתוב לי, לא הודגם ולא הובטחה לי בסוף מידה 38. אני וולד שמן ומבולבל, אין לידי מבוגר אחראי שיכניס לי משהו לפה. אולי אתן לגוף להוביל, קראתי על זה איפה שהוא, שהגוף יחליט, אמרו שזה טוב, זה מרזה.
אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, מתרכזת ומושיטה את היד קדימה אל מדפי המקרר. היד עולה למעלה, לבד, זזה קצת שמאלה והאצבעות נסגרות, אני מושכת את השלל החוצה, פותחת רק עין אחת מציצה על גביע גבינה חצי אחוז
"לא. לא. טעות" אני אומרת לגופי, שוב מתרכזת, נושמת בעניים עצומות
"גזרים הפעם? השתגעת?" אני נוזפת בבוגד. עוד ניסיון. . .
"סלקים במיץ? אתה מגזים!!" אני כבר לא עוצמת, חופרת וזורקת בעוצמה, הן נפתחות על הרצפה דלי שומן, ללא סוכר, אפסי נתרן מפוזרים סביבי כמו חיילי אויב בשדה הקרב.
מתנשפת, מצמידה ידיים לפנים, בושה! חייבת לעצור ולנקות עכשיו ! עוד פעם אחת ודי. נושמת, עוצמת, מושיטה, תופסת בחוזקה ואז פותחת שתי עיניים בהפתעה גמורה, הפעם האצבעות שלי לבנות, סגורות על חפיסת... איך לא? שוקולד פרה.