"על מה ועלמה"

"על מה ועלמה"

אנחנו נתינים בממלכה שבה המלך רוצה אסלה חדשה, לא סתם עוד אסלת זהב מזויפת של דוד של גבאנה, אלא אסלת יהלום אמיתית, כזאת שעוד לא נשקה אף תחת מלכותי. אסלה כזאת, שתיקח מילדי עוד חוג וגם תגרום לי להתלבט בין חזייה חדשה לבין לישון עם מזגן.

״בואי נעבור לתאילנד״ הוא אומר לי

אני מסכימה עם הצבר ואפילו מצלמת פה כמה בתים על החוף, מסתובבת עם שאלות כתובות מראש, מראיינת כל ישראלי שגר פה וכבר לא מסבסד אסלות.

אחרי שבועיים אנחנו, כמעט, פותחים פה סטודיו לציור וקליניקה משגשגת. אני, כמעט, מציירת מול הים כשהרוח פורמת בשערותיי, אני, כמעט, שותה קפה על מרפסת עץ טובלת בג'ונגל ירוק, אני, כמעט, נושמת בריזה מול שקיעה כתומה, אבל פתאום, לבריזה מתלווה ריח חצוף ומתוק. אני יודעת שהוא מוכר לי, מוכר יותר מכל ריח פנטזיה שאריח אי פעם. הריח הזה שתול בגופי מגיל שבע.

בגיל שבע, אבא צצקין, קומבינטור מוסקבאי, מצליח ושאפתן, הביא לי מסטיק ״עלמה״. שמרתי אותו בקופסא סודית, יחד עם גולם פרפר, עטוף צמר גפן ישן. הייתי מעבירה את האף הסולד שלי הלוך וחזור על העטיפה הצהובה, נושמת את הריח של הארץ שלי, שיום אחד אפגוש באמת.

באחד הערבים, אבא צצקין אירח בביתנו חבר, יהודי גלותי, שביקש להריח גם.

פתחתי את הקופסא והושטתי לו את הפס הקטן והריחני. הוא קירב אותו לפנים, זרק את התלתלים השחורים אחורה על משענת קטיפה בוורוד עתיק, עצם עיניים ונשם. כשעיננו נפגשו שוב, הוא ביקש, לא את המסטיק עצמו, רק את העטיפה, ולא לעצמו, לאבא שלו הקשיש. כשקיפל את הנייר הצהוב בסגידה, אמר, שזקן אחד יהיה מאושר היום.

איך אסביר לצבר עייף ומצולק קרבות, בתאילנד הרחוקה, שזאת הפנטזיה שהגשמתי לעצמי, כשבאתי לישראל, לבד, עשר שנים אחרי שהרחתי את "עלמה" לראשונה, ושאני עדיין אוהבת אותה, את הארץ שלי, לא פחות מאיך שהמלך אוהב את האסלה החדשה שלו.