"סנטא נגד סבא"
" זהו! השנה אני רוצה עץ " אני מציבה לו עובדה
" ג'יזס קרייסט אנחנו יהודים למען השם!!! מה עץ? " הוא בתנוחת הקרב, משלב ידיים על החזה הרחב
" מה לעשות שבשבילך העץ המקושט שייך רק לילדי נוצרים, אוכלי חזיר, העץ הזה הוא גם סמל הילדות שלי" גם אני משלבת ידיים
" סבא שלי היה חזן בבית כנסת לפני שברח מהנאצים !!! הנינים שלו יקשטו עץ חג מולד? " הוא מביא את התותחים הכבדים, לא נורא, אני מביאה את הצוללת
"את סבתא רבתא שלי שרפו, מה זה קשור לעץ של נובי גוד? זה לא נוצרי, לעזאזל " עכשיו כשנושא השואה נסגר בתקו, אפשר לפנות להיגיון.
החבילה הגיעה, היא כאן, בבית שלי, עשתה דרכה ממוסקבה המושלגת חודשים, לישראל הגשומה מזה יומיים. ידיים של אימא עטפו באהבה את כל קישוטי הזכוכית, גרלנדת מנורות צבעוניות, שכדי לתלות אותה, עליתי על שרפרף ולא הגעתי לצמרת של העץ ועכשיו היא פה. סמלי שהכוכב נשבר, כוכב אדום בדיוק כמו הכוכבים של הקרמלין, הוא היחיד שלא שרד את המסע.
"אמא, זאת החבילה? מסבתא? "שלושה צברים שלא יודעים לומר את שמי ללא מבטא, קופצים סביבי, ידיים סקרניות רוצות לתפוס כל כדור נוצץ ושברירי. הכדורים, רובם בני ארבעה עשורים, היו עדים לחג הכי קסום. כול סוף שנה ניצב העץ בחדר. חגגנו את ההתחלה של השנה החדשה. ב-12 בלילה כל 31 בדצמבר, הרימו הורי כוסות שמפנייה. בטלוויזיה, שידור ישיר של השעון, דופק חזק בפעמון הקרמלין; ברכה של הנשיא, נוטפת מחלום קומוניסטי; על השולחן קוויאר שחור ונקניקים. אני ילדה, ריחות של חג, השלג הלבן בחוץ כיסה את העקבות של דאד מורוז, זה סבא קור, הוא לא קדוש, פשוט זקן חביב, שבא בבוקר במונית, שולף משק ענק את המתנות לחג, שההורים דחפו לו בחשאי עם שטר רובלים מקומט. שאל על ציונים ועל כבוד לדגל. עניתי על הכול נכון.
הזיכרון המתוק של הברכות בבית, סערה כסופה בחוץ רוקדת עם הדף האחרון של לוח השנה. אורות העץ מהבהבים וריח תפוזים, שמחה ובית. הבית של ההורים, של השורשים שלי, ללא שום דת. רק קסם וגעגוע לחלונות כפולים מקושטים בציורים של כפור.
"אז איפה את רוצה לקנות את זה, אישה עם שורשים מפותלים " שואל הצבר ומשלים עם הגורל
"נצרת" אני עונה בהתרסה, הוא מרחם עלי ולא עונה דבר.
שבת גשומה, ארבעתם איתי, רצים בשלוליות לקנות חלום נוסטלגי, פסלים של ישו, כנסיות, אני חוזרת שוב ושוב על הסיפור של הילדות, הילדים שלי מבולבלים מההמולה המנצנצת, נוגסים בשוקולד עשוי צורות של חג .
"אכלתי לסנטה את הראש" מרים הבן את הבובה כרותת קודקוד
"זה סבא קור אני נובחת בתשובה לצבר בן שלוש
"אני הולכת על המים " צוחקת הגדולה מתעלת ניקוז של הרחוב
"הנה עץ חג המולד שלך, אימא" מושכת הילדה המרכזית בשרוולי מעילי
"זה נובי גוד" אני כבר צורחת.
עכשיו הוא פה, הוא בסלון שלי, אורות מהבהבים וזיכרון ילדות רחוק חוגג, הופך לזיכרון של ילדי.
Comments