"הצתברתי"
אני אישה בעלת כריזמה כמו של דה נירו, וכושר שכנוע של נתניהו; שתי התכונות יחד הופכות אותי לרכבת דוהרת דוך למטרה. שריטות מתכת חותכות את האוויר ואני רכבת מתנשפת וצופרת, אוספת לתוכה את כל מי שנמצא בטווח שמיעה; הרכבת דוהרת לחגוג את החג, לחגוג את נובי-גוד כמו פעם; העשן הסמיך מארובת הקטר מסתיר את הפניות החדות.
"תוסיף פחם! שלושה ימים נותרו!" אני צורחת לו.
הרכבת דוהרת למעדנייה של הרוסים, מושכת את ידית בלם החירום, קרון של דג מלוח, קוויאר, שמפניה, פטריות ומיונז מלא עד תום.
"תוסיף פחם! יומיים עד החג!" אני פוקדת. הנוף נמרח מהחלון. המהירות גורמת לזכוכית לרעוד; בלם החרום עוצר ליד חנות צעצועים: פוסטרים למתבגרת, יצירה למרכזית, מסוק מפלסטיק לקטן, קרון מלא עד תום.
"תוסיף פחם! מחר החג." אני דוהרת למטבח, חייבת להכין הכול בזמן: שכבות של דג מלוח, מכוסות בצל ומיונז, ועוד סלט, ועוד אחד, הכול לפי מתכון של אמא. הבית שלי מלא ריחות של הבית ההוא, עם השלג על אדני החלונות. בחריקת בלמים, שמפוצצת לי את עור התוף, אני עוצרת.
"נובי גוד שמח!" אני מחנה את הקטר, הבית מלא קרעים של אריזות, סרטים ממתנות, הצחוק של ילדיי מחליף ניגון של פעמון הקרמלין, העץ דולק והאש באח רוקדת. רק הוא לא בא !
"נובי גוד שמח!" כוסות שמפנייה ותירוש, המטעמים של פעם, רק הוא חסר.
"נובי גוד שמח!" סופרים הפוך ומתנשקים, והוא איננו !
הוא לא הגיע. זרקתי את הכול לפח, סלט עם מיונז, סלט עם דג מלוח, סלט עם תפוחי האדמה, זה לא היה טעים. הטעם שלי כבר לא ... שאריות שמפנייה שיצא לה האוויר שפכתי לכיור; בדיוק כמוני היא כבר לא... כבר לא אותה שמפניה מרגשת.
אני חיכיתי לו כל כך, לרגש של שמחה, לרגש שיגרום ללב לקפוץ כשהשעון יחליף את הספרות של השנה, הוא לא הגיע. עייפה מדהירה אחר חלום נוסטלגי, פתטית כמו העץ שבסלון ומגונדרת כמו אישה שאחראית לזרוק פחם, אני צוללת למיטה.
"זה לא היה כמו פעם?" שואל הצבר ומושך אותי אליו.
"מצטערת, אני כבר לא..." אני עונה "ראש השנה שלי הוא בספטמבר, אהובי."
Comments