"הלוחש לכיסנים"

"הלוחש לִּכיסָנים"

"הגוף שלך מטריף אותי" הוא לוחש, ושולח זרועות תמנון מנוסות.

אלוהים! מה הייתי נותנת בשביל פעם אחת לראות את עצמי בעיניים שלו, כמעט 17 שנה הוא מסתכל עלי, אותו רעב, אותו טרוף שלא כָּבָה, הוא רואה שלמות ,ואני כרגיל…

"הגוף שלי זה 95 קילו כִּיסָנים שנדבקו באקראי, יצרו צורה של בצק דביק חסר צורה, אתה כבר לא רואה טוב?" אני שואלת אותו ותופסת בגועל את הכּיסָן המרכזי של הבטן.

"מה את מבינה אישה? את סקסית בטרוף, אני אוהב כִּיסָנים" הוא לופת את הידיים שלי מאחורי הגב כדי שהפסיק להכאיב לבצק;

שנים אני מתחילה דיאטה כל יום ראשון, נשברת בשישי. גיל 39 מהבהב, קרוב, עוד 4 ימי ראשון והוא יגיע. בפברואר, כמו תמיד, אכתוב לעצמי ברכה ליום הולדת ואייחל לקבלה או שינוי, כמו כל שנה.

"תפסיקי כבר להתענות! או שתשלימי עם זה או שתעשי עם זה משהו באמת !" אני אומרת לעצמי מול המראה גדולה; הכיסָנים רוקדים עם כל מילה, שנואים, דביקים, אני רוצה לצאת מהם, אבל המחיר הוא סבל ! שוב רעב, ואז שבירה וחזרה למקרר ושוב רעב, מסלול מוכר ומשומן תרתי משמע.

ואז אני נזכרת בה. היא צעירה ממני בעשור, הבחורה הזאת שמרה עלי אז מעצמי. לפני כמעט ארבע שנים באתי אליה לבקש עזרה; אמרתי לה: "ההיריון הזה הוא אחרון, אני לא יכולה לבד, אם לא אשמור על פה סגור מעט, אגיע למצב מחריד ! הוורידים גם ככה כבר בחוץ,כי יש עלי עוד כִּיסָנים מהלידה הקודמת".

האימונים והשיחות, קשיחות והבנה, הרגשתי לא לבד, היא הייתה שם בשבילי, כשלא ויתרה על עוד כפיפה למרות שהברכיים רעדו, כשגערה בזמן שרק רציתי לא לזוז, לשקוע במיכל של גלידה. היא הייתה שם עד שלא רציתי עוד.

תינוק, תירוץ וסיר מלא בכיסָנים בלעו אותי, סגרתי מעלי את המכסה.

עכשיו אני רוצה לצאת מתוך הסיר, לתת סיכוי באמת לאהבה לגוף להתקיים, האצבעות שלי שמנות, הן מכירות את המספר.

אנחנו שוב ביחד, והיא קורעת לי את הצורה באהבה, היא מזכירה לגוף שלי איך לאכול ושהפה שלי הוא לא שואב ענק ומשוגע. הכִּיסָנים חווים כאב של מאמץ, בוכים ומתכווצים. אני לא יכולה להתיישב. רק יכולה ליפול מהר ולצמצם את זמן הכאב. אני נופלת על האסלה, על הספה, על המיטה.

"הגוף שלך מטריף אותי" הוא לוחש לי.