"הג'חנון ועונשו"

"הג'חנון ועונשו"

"אלוהים יעניש אותך" קולה של אמא צצקין צורב שוב את המשפט על הקרקפת שלי. ערב יום כיפור. אני מגרדת את הכוויה בראש ומביטה בידיה של מיכל. הגנים התימנים רצים בדמה, מזיזים את זרועותיה משוחות בשמן קנולה בזמן שידיה לופתות מערוך כבד, היא מרדדת דפי בצק ענקיים על השיש המבריק. מקפלת בדי קמח שקופים, בתנועות ריקוד ארוכות משמנת שוב. מגלגלת, מלטפת, מכניסה לתנור. "אלוהים יעניש אותך" לוחש קולה של אמא צצקין באמצע צום של יום כיפור. אני מוציאה את האותיות מבין שניי בחוסר חן. נלחמת עם הגבר על חתיכת בצק האחרונה. ניצחתי, טובלת את הג'חנון ברסק הסמיך ושולחת לפה עוד ביצה חומה. "אלוהים יעניש אותך" בסוף הצום אני שומעת את ההד קולה של אמא צצקין וצוללת לשינה. "יש לנו משהו נגד צרבת?" שואל הבס האהוב מהכרית צמודה

"ג'חנון" אני עונה לו בקול צרוד משינה ומנסה לחזור לישון. אבל תופים של פתיחת ארונות במטבח ושירה צורמת של קללות מונעות ממני להרדם. אני פונה לדוקטור גוגל ,תוך שניות יש לנו אבחנה: צרבת, פלוס גבר שנושק לחמישים, שווה התקף לב. לא זוכרת את השיחה עם האחות, רק את הניידת של טיפול נמרץ ושאסור שהוא יזוז מהמיטה, את הרופאים רצים עם אלונקה, חוטי חשמל כחולים משתלשלים ממנה כמו צמחי מרפא כרותים. הילדים מבוהלים, שכנים כמו בחדר לידה הולכים הלוך חזור מחוץ לשער, קיבוץ ואלוהים מולי. האלוהים שמעניש, מכה בפרצופי בג'חנון חום ושומני, נותן סטירה ועוד אחת, הג'חנון מדולדל, גמיש, בצק על השיער, אני על הברכיים מתחננת שיסלח. "זה רק צרבת אדוני" אומר הפרמדיק בלבן ומקפל את הציוד. אני נישענת על השיש באפיסת כוחות. "שנה הבאה כולם צמים!!! " ניגררת למיטה, חולמת על המוט החום ומדולדל של אלוהים.