Search

"אבא גבוה"

Updated: Nov 14


פעם היה איש אחד שאהב לטפס על עצים. כדי להוריד אותו משם, היה צריך להתנצל. כשהייתי קטנה הוא טיפס על עצים כל השבוע, מכל מיני סיבון מוזרות; אם למשל, שברתי את הקרום של הלחם עם ידיים לא שטופות, או שלא מסרתי לו שחיפשו אותו בטלפון, בלי שום אזהרה, טראח, והוא על העץ. יושב עם פרצוף זועף ומחכה שאתנצל.

"סליחה, אבא." הייתי ממלמלת ומסתכלת עליו מלמטה, קטנה, מבקשת שיסלח לי שוב ושוב, בסוף הוא היה יורד, לאט, לאט, מטיח בי מילים קשות עם כל פסיעה לא יציבה.

לפעמים, הוא היה מטפס כל כך מהר, שלא הייתי שמה לב שהוא כבר שם. רק במקרה הייתי מרימה את הראש, להביט בציפור שמצייצת מעלי ואז הייתי מגלה שזאת לא ציפור, זה אבא שלי יושב לו על ענף עליון, משלב ידיים קצרות על חזה שרירי ומוצץ קיסם.

"סליחה, אבא" הייתי אומרת רק כדי שירד כבר ונגמור עם זה.

התנצלתי עד שעברתי לגור רחוק, רחוק.

אבא התבגר, היה בא לבקר אותי פעם בשנה עם שיער שיבה על הראש, אבל לא זנח את הטיפוס. הוא עדיין היה מטפס, די מהר לגילו, ומכל שטות. שנייה אני לא מסתכלת והופ הוא כבר מעלי, מנדנד ברגליים בנעלי ספורט מידה 40.

כשילדתי לו נכדים, הייתי צריכה להתנצל גם בשמם. אף פעם לא הספקתי להקדים תרופה למכה ולהתנצל לפני שייטפס על העץ; הוא, בגילו, עדיין טיפס במהירות הבזק ואני דאגתי לו, אז המשכתי להתנצל. הייתי נעמדת עם עקב הנעל על האגו שלי, חונקת אותו קצת ומתנצלת בקול קטן

"סליחה, אבא."

לפני חמש שנים, טיפס האיש הזה על עץ מאוד גבוה, הכי גבוה שראיתי אי פעם; בהתחלה עוד ראיתי אותו יושב בקצה. הייתי מגיעה עם סולם, עולה וצועקת לו "סליחה, אבא." הפעם ידעתי שאני מתנצלת במקומו, אומרת את מה שהוא לא מסוגל לומר לי, אבל העלים על הצמרת כנראה ריקדו חזק מדי ברוח והאיש לא שמע אותי.

עם השנים העץ המשיך לצמוח, עבר את העננים. אני הייתי נצמדת לשורשיו החזקים יחד עם הנכדים של האיש, נכדים שאותם הוא לא מכיר כי הוא כבר חמש שנים על העץ ואצלי בכל זאת החיים ממשיכים. אנחנו היינו לוקחים מגפון ישן וצועקים לו "סליחה" נסינו גם לאתר אותו במשקפת אבל הוא כבר עלה מעל העננים.

לפני יומיים הלכתי לשם שוב, הפעם לבד, ראיתי שניים מנסרים עץ במסורי ענק מרעישים, כשהתקרבתי הבנתי שזה העץ של אבא. השתוללתי וצעקתי "די!" ו"תפסיקו!", אבל הם לבשו אוזניות פלסטיק צהובות ולא שמעו מילה. ברעש נשברו ענפי העץ, הדף הרעיד את האדמה, ציפורים מבוהלות נטשו את הקנים. רצתי מסביב לעץ, מחפשת את אבא בין הענפים השבורים של הצמרת, נשרטת בכפות הידיים עד זוב דם.

"מה את מחפשת ילדה?" שאל מנסר העצים היותר מזיע.

"את אבא." עניתי.

"תתרחקי מהעץ. אבא שלך כבר מזמן עלה לעננים." הוא גיחך, סידר את האוזניות וחזר לנסר את העץ.

0 views0 comments

Related Posts

See All